החלטה בתיק רע"א 9567/10

           לפניי בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט ב' ארנון) בהפ"ב 21736-12-09 מהימים 22.8.2010, 26.8.2010 ו-29.9.2010, בהן נדחתה בקשת המבקשת לתקן את פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 4.8.2010.

רקע עובדתי והחלטות בית המשפט המחוזי

1.        בין המבקשת (להלן: רסקו) לבין המשיבה 1 (להלן: שיף) והמשיבה 2 (להלן: העמותה) מתנהל הליך בוררות ארוך ורווי תלאות בנוגע למיזם הקמת בית אבות בחבל מודיעים, שבמהלכו התפטרו שני בוררים מתפקידם. לבסוף מונה השופט (בדימוס) י' שמעוני  כבורר (להלן: הבורר). בעוד ההליך מתנהל בפניו, ביקשה המועצה האזורית חבל מודיעין, שאינה צד לבוררות, סעד הצהרתי שיקבע כי הפקיעה כדין את זכויותיה של שיף במיזם. בית המשפט המחוזי הורה לעכב את הדיון בבקשה עד לסיום הדיון בבוררות. בהחלטתו בה"פ 431-03-08 מיום 26.10.2009 דחה השופט ב' ארנון בקשה לחדש את הדיון בהליך זה (להלן: החלטת אוקטובר). בעקבות כך הגישה רסקו בקשה, שבה טענה כי ברקע העובדתי אותו פירט השופט ב' ארנון בהחלטתו, צוינו פרטים השנויים במחלוקת בין הצדדים, וזאת בלא שהדבר נדרש. בהחלטתו מיום 2.12.2009 הבהיר השופט כי הרקע העובדתי אותו פירט התבסס על כתבי הטענות שהוגשו בידי הצדדים, בלא דיון בטענות לגופן, ומשכך אין מדובר בממצאים עובדתיים היוצרים מעשה בית דין.

2.        ביום 8.12.2009 נתן הבורר פסק בוררות חלקי, ובפסק דינו בהפ"ב 21736-12-09 מיום 4.8.2010 (להלן: פסק הדין) דחה השופט ב' ארנון את בקשתה של שיף לביטול פסק בוררות זה וכן את בקשתה להעביר את הבורר מתפקידו. בעקבות פסק דין זה הגישה רסקו בקשה ל"הבהרה" מכוח סעיף 81 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) שתקבע כי הרקע העובדתי המופיע בפסק הדין אינו יוצר מעשה בית דין. בהחלטתו מיום 22.8.2010 דחה השופט ב' ארנון בקשה זו, וציין כי הרקע העובדתי המופיע בפסק הדין נקבע על בסיס כתבי הטענות והמסמכים השונים שהוגשו מטעם בעלי הדין, וכי שאלת קיומו או העדרו של מעשה בית דין תוכרע בידי הערכאות המוסמכות בפניהן מתנהלים הליכים אחרים בין הצדדים. לאחר מכן ביקשה רסקו כי בית המשפט יעיין מחדש בהחלטתו, ובקשה זו נדחתה ביום 26.8.2010, תוך שבית המשפט שב ומבהיר כי קיומו או העדרו של מעשה בית דין לא ייקבע בידי בית המשפט שנתן את פסק הדין. רסקו והעמותה שבו ופנו בעניין זה לבית המשפט, ובהחלטתו מיום 29.9.2010 קבע השופט ב' ארנון כי החלטותיו הקודמות מדברות בעד עצמן, ולכן מדובר בבקשה טורדנית שאין לה מקום.

3.        לאחר הדברים האלה הגישה רסקו ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 7817/10) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהחלטתו מיום 30.11.2010 הורה הרשם ג' שני על מחיקת הערעור, היות שרסקו נדרשה הייתה להגיש בקשת רשות ערעור, וכן עקב כך שהערעור הוגש באיחור. בהחלטתו בבש"א 8741/10 מיום 19.12.2010 קיבל הרשם ג' שני את בקשת רסקו להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי מהימים 22.8.2010, 26.8.2010 ו-29.9.2010 שבאו לאחר מתן פסק הדין.

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

תמצית טענות המבקשת

4.        רסקו טוענת כי סעיף 4 בפסק הדין זהה לסעיף 4 בהחלטת אוקטובר, והועתק בשגגה כמות שהוא מהחלטת אוקטובר אל תוך פסק הדין. לכן, גורסת רסקו, היה על בית המשפט להבהיר את פסק דינו, כפי שעשה בהחלטות המאוחרות להחלטת אוקטובר, ולקבוע כי אין לראות ברקע העובדתי כיוצר מעשה בית דין, כי דין אחד לפסק הדין ולהחלטת אוקטובר. רסקו מדגישה בבקשתה כי סעיף 4 בפסק הדין קובע ממצאים עובדתיים בשאלות משמעותיות ביותר, העומדות להכרעה בבוררות, וכי שיף מנסה כעת להסתמך על סעיף זה בהליך המתנהל בפני הבורר. לכן, מתעוררת סכנה לעיוות דין. המבקשת מציינת כי החלטותיו של בית המשפט המחוזי, מושא בקשת רשות ערעור זו, בהן הבהיר כאמור כיצד נקבע הרקע העובדתי המצוין בפסק דינו מיתנו אמנם את הסכנה כי ייקבע שהממצאים העובדתיים יוצרים מעשה בית דין, אך סכנה זו לא חלפה לחלוטין. רסקו גורסת כי הנמקתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה כלל כיבוד הערכאות מחייב אותו להימנע מקביעה האם נוצר מעשה בית דין, שגויה היא, היות שטעות נפלה בפסק דינו, ועליו האחריות לתקנה, כפי שעשה בעקבות החלטת אוקטובר.

5.        עוד טוענת רסקו בבקשתה כי סעיף 81 לחוק בתי המשפט נועד בדיוק למקרים מסוג זה, ולכן שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא עשה שימוש בסמכות הנתונה לו. רסקו מוסיפה וגורסת כי קופחה זכותה הדיונית לתת תשובה לתגובתה של שיף לבקשה להבהיר את פסק הדין, וכי סעיף 4 לפסק הדין נכתב בלא שהוא נתמך בתשתית ראייתית כלשהי בתיק.

           לפיכך, מבקשת רסקו כי סעיף 4 לפסק הדין יבוטל, או שיובהר כי הוא לא יוצר מעשה בית דין.

תמצית טענות המשיבה

6.        בתשובתה טוענת שיף כי מדובר בבקשה מופרכת, המבקשת לשכתב את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ויש לדחותה על הסף. שיף מסבירה כי הסעדים אותם מבקשת רסקו בבקשתה כלל אינם יכולים להינתן מכוחו של סעיף 81 לחוק בתי המשפט. סעיף זה מאפשר לבית המשפט לתקן טעות טכנית בפסק הדין, ואינו עוסק ב"הבהרת" פסקי דין. היות ובקשת רשות הערעור עוסקת בדחיית בקשה שהוגשה מכוח הסעיף שאינו מאפשר, לטענת שיף, מתן סעד שכזה, אין בסיס גם לבקשת רשות הערעור. שיף מדגישה כי בית המשפט מסיים את מלאכתו עם מתן פסק הדין, ואל לו להידרש שוב לעניינים שבמחלוקת, כפי שביקשה רסקו כי בית המשפט המחוזי יעשה. זאת ועוד, לאחר שבית המשפט המחוזי הבהיר כי האמור בסעיף 4 לפסק הדין, אותו מבקשת רסקו להשמיט, לא נכתב בשגגה, כלל לא הייתה לו סמכות לבטלו או להשמיטו במסגרת "תיקון טעות".

7.        עוד טוענת שיף כי הסעד אותו מבקשת רסקו יכול להינתן רק במסגרת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אך זאת לא תוכל לעשות כיוון שההלכה קובעת כי אין ערעור של בעל דין שזכה, ורסקו עצמה מציינת כי בית המשפט המחוזי קיבל את כל טענותיה במסגרת פסק הדין. שיף מוסיפה וטוענת כי אין כל קשר בין החלטת אוקטובר, שניתנה בהליך אחר ובנסיבות אחרות לחלוטין, לבין ענייננו, ואין כל בסיס לבקשת רסקו כי אותו דין יחול על שתיהן. שיף דוחה את הטענה כי סעיף 4 בפסק הדין הועתק כמות שהוא מסעיף 4 בהחלטת אוקטובר, ומסבירה כי על אף הדמיון בין שני הסעיפים, יש ביניהם גם הבדלים ברורים, המעידים כי סעיף 4 בפסק הדין הוכנס אליו בכוונת מכוון. עוד דוחה שיף את טענת רסקו שלפיה קופחו זכויותיה הדיוניות. לבסוף, מציינת שיף כי הבקשה אינה עומדת במבחני הפסיקה למתן רשות ערעור.

דיון והכרעה

8.        לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להדחות. כידוע, הלכה מושרשת היטב בפסיקתו של בית משפט זה היא כי רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מגדר הסכסוך הקונקרטי או כאשר נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק ומניעת עיוות דין (ראו למשל: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605, 616 (2003); רע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חי (טרם פורסם, 5.5.2010, בפסקה 17 לפסק דינו של השופט י' דנציגר)). מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים, ואף אינו קרוב אליהם. רסקו כלל אינה טוענת כי בקשתה מעוררת שאלה משפטית או ציבורית חורגת כאמור, ואף הסכנה כי ייגרם לה עיוות הדין מותנה, גם לגרסתה, בעקבות החלטותיו של בית המשפט המחוזי מושא הבקשה. לכן, לא נדרשת התערבות בית המשפט העליון בעניין, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

9.        יתרה מכך, ולמעלה מן הצורך אציין כי גם לגופו של עניין לא מצאתי ממש בבקשה.  צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי לא הוא שיכריע האם נוצר מעשה בית דין, אלא הערכאה המוסמכת בפניה יידון העניין. כך מסבירה זאת פרופ' נ' זלצמן:

"מוטל על בעל-הדין הטוען להשתק-עילה או להשתק-פלוגתא הנטל להוכיח, כי העילה שעליה נשענת התובענה הנוכחית כבר מוצתה בפסק-דין קודם ביניהם, או כי אותה פלוגתא שמבקש בעל-הדין יריבו להעמיד למחלוקת בהתדיינות הנוכחית כבר נדונה והוכרעה בפסק-דין קודם ביניהם...הוכחת הטענה תיעשה בהבאתו של פסק הדין כראיה, ובית-המשפט יעיין, לצורך הכרעתו, בתיק בית-המשפט, כולל כתבי-הטענות שהוחלפו, הליכי-ביניים, אם היו, ופרוטוקול הדיון".

(נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 25-24 (1991) (להלן: זלצמן)).

           כלומר, בית המשפט, או בענייננו - הבורר, בפניו יבוא העניין, יבחן את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על פי המבחנים שקבעה הפסיקה, קרי זהות הפלוגתא, קיום דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, סיום ההתדיינות הראשונה בהכרעה פוזיטיבית, והיות ההכרעה חיונית לצורך פסק הדין (ראו למשל: זלצמן, בעמ' 141). בעזרת מבחנים אלה יכריע הבורר האם יש לראות בסעיף 4 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי כיוצרת מעשה בית דין, לאחר שיעיין בתיק בית המשפט, ובכלל זאת בהחלטות מושא בקשה זו.